המלחמה שבפנים: ההכרח מול הרצון

ב"ה זכיתי ללוות מאות משפחות ועסקים. להיות בצד של מי שעוזר, זה נותן לי סיפוק גדול ואני נהנה
מאוד ומודה לקב"ה על שנתן לי לעבוד בתחום כ"כ מספק ומלא שליחות.
דווקא מתוך הסיפוק והשליחות שאני מרגיש, יש נושא שעולה כמעט אצל כל אדם שמגיע אליי ללווי,
לפעמים זה מגיע במרומז ולפעמים באופן גלוי. השיחה הזו באה בצורות שונות, אבל השורש שלה
תמיד זהה.
זה קורה כשישראל, אבא למשפחה גדולה, אומר לי: "אני לוקח כל עבודה, בלי קשר אם אני אוהב את
זה או לא. מה לעשות, זו הקללה של אדם הראשון – בזעת אפיך תאכל לחם."
או כשמיכל, גננת מוכשרת, מספרת לי: "אני כל כך רוצה להתפתח בתחום של הכשרת הורים. אני
רואה בזה שליחות. אבל אין לי זמן, אין לנו כסף ללימודים, ובכלל – מהרגע שאני חוזרת הביתה עד
שהילדים נרדמים אני כבר סמרטוט."
השיחה הזו היא לא רק שלהם. היא שלנו. של כולנו.
יש בנו עולם פנימי – עולם ייחודי עם תכונות, כוחות וכישורים שרק שלנו שאנחנו רוצים לתת להם
ביטוי אמיתי, לעשות משהו שאנחנו באמת מרגישים טוב איתו, משהו שאנחנו יודעים שזה המקום
שלנו.
המקום הזה מתבהר ומתפתח עם השנים. לפעמים אנחנו יודעים בדיוק מה זה, ולפעמים זה עדיין
מעורפל – אבל אנחנו מרגישים שהוא שם. לא בהכרח משהו "רוחני" או אידיאלי – אלא תחושה
פנימית שהעשייה שלנו מחוברת למי שאנחנו.
ומנגד – יש את הבית, המשפחה, שכר הדירה, הארנונה, שכר הלימוד. ההוצאות האלה לא
מתחשבות בשליחות שלנו. בכל 10 לחודש הן יורדות. אין לנו ברירה אלא לשלם ולהביא את הכסף
הביתה.

למה זה כואב כל כך?
כשישראל אומר לי "אני גומר את השבוע כסמרטוט, חצי מהימים אני קם עם כאב ראש" – הוא לא
מדבר רק על עייפות פיזית. הוא מדבר על הכאב של לחיות בניתוק ממי שהוא באמת.
ישראל מוכשר במה שהוא עושה. הוא אוהב עבודה שכלית – לנתח דוחות ולתכנן באופן עמוק את
נושא המיסוי. אבל הוא לא עושה את זה. הוא עושה כל עבודה שבאה, כי "צריך להביא אוכל הביתה."
והוא יודע זאת. הוא מרגיש זאת. והניתוק הזה – בין מי שהוא יכול להיות לבין מה שהוא עושה בפועל
– זה מה שגורם לכאב הראש, לעייפות, לתחושה שהוא נשחק.
מיכל רוצה להכשיר הורים. היא רואה בעבודה שלה בגן כמה הורים לא יודעים לדבר עם הילדים
בשפה שלהם. היא יודעת שתהיה מוצלחת בזה. אבל היא לא עושה את זה, כי "אין זמן, אין כסף, וזה
לא ריאלי." וגם היא יודעת. גם היא מרגישה את הפער בין מי שהיא יכולה להיות לבין מה שהיא
עושה.
ישראל אמר לי: "אם אהיה כנה – אני חושב שפחדתי לחשוב. כי אם אחשוב באמת, זה כנראה יכריח
אותי לעשות שינויים אמיתיים בלי שיש לי פתרון אחר לפרנס את הבית. אז העדפתי פשוט לזרום"
זו הבריחה. לא לעצור, לא להסתכל, רק להמשיך לרוץ – כי לעצור זה מפחיד.

ההזמנה לעצור

אז הנה מה שאני רוצה להגיד לך:
תעצור.
תרשה לעצמך לעצור ולהבין את הפרדוקס הזה. מה הוא ההכרח שלך, ומה הם הדברים שאתה רוצה
באמת. כן, זה יכול להיות כואב. כן, יהיו רגעים קשים. אבל האושר והשמחה יגיעו משם.
אני לא יכול לשכוח שיחה שקיבלתי מאברך שנכח בשיחה דומה. אשתו רצתה להתמקצע ולהפוך
למטפלת רגשית. ואותו אברך התקשר אליי אחרי כמה חודשים להודות לי. הוא סיפר לי איך הלימוד
שלו השתנה לחלוטין – כשהוא עצר לחשוב מה הוא רוצה, ואיפה הביטוי שלו מגיע. גם אשתו עשתה
בס"ד את השינוי ועובדת כיום כמטפלת מצליחה כשהיא מלאת סיפוק.

האיזון – והחיים בו
אבל שימו לב למשהו חשוב: אני לא מציע לוותר על ההכרח ולעוף אל הרצון. זה לא המסר.
המסר הוא שיש כאן איזון שצריך למצוא. ומציאת האיזון הזו היא המציאות של החיים.
ההכרח והמשימתיות מבטאים את סכום הכסף שאתה צריך להביא כל חודש – אם אתה רוצה או לא,
אם זה מרגיש טוב או מספק. אין ברירה אלא לבצע את המשימה.
הרצון והנוכחות הם אותה עבודה שבה אתה מרגיש שאתה באמת נמצא. מקום שבו יש ביטוי, סיפוק,
תחושת משמעות.
שני החלקים האלה צריכים לחיות בתוכך – לא בניתוק מוחלט, ולא בהתעלמות מאחד מהם.

ולכן העצה שלי היא תפריד בין שני החלקים. תכתוב לעצמך:

מהו ההכרח והמשימתיות שלי?

• כמה כסף אני צריך להביא הביתה כל חודש?
• מהן המשימות שאני מבצע כדי להגיע לאותו מספר?
• האם התחום שבו אני עובד הוא גם המקום שבו אני מרגיש נוכח?
• האם יש מקום שההכרח הזה ישתנה לתקופה מסוימת? ואם כן, לאיזו תקופה אני מוכן לשנות את
  רמת החיים או לקחת סיכונים?

איפה הרצון והנוכחות שלי?

• מהו החלק שאני מרגיש שחסר לי?
• האם זה כישרון שלא בא לידי ביטוי?
• האם יש רצון של שליחות שאותו אני לא מצליח ליישם?

זכור: המטרה היא שנוכל להגדיר לעצמנו את שורש הדבר – מעבר לרעשי צד.

כל אחד לומד להכיר את המקום שלו בצורה אחרת. אין פתרון אחד שמתאים לכולם. אבל הדרך של
כולנו היא לחפש את זה, לדעת שהיא אפשרית, ושבידינו הדבר למצוא את הדרך ולבנות את תוכנית
העבודה שלנו.
ישראל אמר לי בסוף השיחה: "עושה לי טוב לחשוב על זה ככה. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה
עצרתי לחשוב."

אז תעצרו לחשוב על האיזון בין "ההכרח" ל"רצון", ובין "המשימתיות" ל"נוכחות".
ככה מתפתחים, ומוצאים את הדרך שלנו להגשמה עצמית